מי זו הילה עזרן – סיפור חיים שנרקם בידיים

יש סיפורים שמתחילים בהחלטה עסקית.

הסיפור שלי התחיל הרבה קודם, בידיים.

גדלתי באשקלון, ליד הים. בית שמח, מלא מוזיקה שמתנגנת ברקע, משנות השישים ועד זוהר ארגוב ומרגלית צנעני בניקיונות של יום שישי. הורים שאהבו את החיים, צחוק, טיולים והרבה ים. אני ילדת סנדוויץ’, האמצעית מבין שלוש בנות ותמיד הייתי ילדה סקרנית, פעילה, כזו שאוהבת לעשות הכול עם הידיים. מצד אחד ילדת טבע שמטפסת על עצים, ומשוגעת על בעלי חיים ומצד שני, שעות במטבח עם אמא, יושבת על השיש, שואלת מיליון שאלות, וגם תופרת בגדים לבובות ובולעת ספרים בסדרות.

כבר אז היה בי משהו שלא הסתדר עם חלוקה ברורה ל“רך” ו“טכני”. תמיד אהבתי גם גם.

אהבתי יצירה ובישול אבל באותה מידה גם עבודה מכנית. הייתי הופכת את האופניים רק כדי לפרק את השרשרת ולהתלכלך בגריז ומחזירה הכול למקום. הכול חי בי יחד, בלי סתירה.

ואז, בגיל עשר, החיים קיבלו תפנית חדה.

אבא שלי עבר תאונת דרכים קשה מאוד, כזו שמשנה חיים. הבית, שהיה מלא שמחה, הפך לבית שמתנהל סביב בתי חולים, אשפוזים ארוכים, והלילות של אמא התחלקו בין שינה בבית לשינה בבית החולים לסירוגין. אנחנו היינו שלוש ילדות קטנות בנות 6, 10 ו-12 – ולמדנו מהר מאוד להיות “חזקות”. לעזור, לא להכביד, ולדאוג שהכול יהיה בסדר.

אצלי זה התבטא בעשייה.

הפכתי להיות בלבוסטה שדואגת לכל. בגיל 14 כבר יצאתי לעבוד (שיקרתי לגבי הגיל שלי), ובחופש הגדול כשהחברות שלי שיחקו אני הלכתי קילומטרים ברגל להגיע לעבודה ועבדתי משמרות ארוכות בחדר אוכל של כפר נופש. הבאתי משכורת הביתה, לא כי מישהו ביקש כי הרגשתי שזה מה שצריך לעשות ורציתי לעזור לאמא. במקביל המשכתי ללמוד בבית הספר, להשלים בגרויות, ולהצליח.

כשבא הזמן להתגייס, שוב בחרתי בידיים.

התגייסתי לחיל חימוש, למדתי מכונאות גנרטורים, עברתי קורס הדרכה, ובהמשך שירתי כקצינת חימוש. אהבתי את התפקיד. אהבתי את הדיוק, האחריות, הידיעה שמשהו מתקלקל ויש דרך לתקן אותו. זה היה שירות משמעותי ומספק, כזה שנותן תחושת ערך אמיתית. עם כל האהבה לתפקיד בחרתי שלא להישאר בקבע, בתוכי ידעתי שזה לא הסוף מבחינת קריירה.

אחרי הצבא עשיתי תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים. רבים סביבי היו בטוחים שאלך לכיוון של טלוויזיה, חדשות, אולי הנחיה. אבל ככל שנכנסתי לעולם הזה, הבנתי שהוא לא שלי. משהו ב"זכות הציבור לדעת", בחדירה לחיים של אנשים כדי להשיג סיפור, הרגיש לי לא נכון. לא רציתי לעשות רע לאנשים כדי להשיג סקופ או להתקדם.

רציתי לגעת.

לא מטאפורית – ממש.

יצאתי לטיול גדול אחרי התואר. טיילתי במרכז אמריקה. קוסטה ריקה, גואטמלה, הונדורס ומקסיקו. חזרתי דרך ניו יורק, עבדתי כברמנית לתקופה, חיפשתי. משהו בתוכי הבין שהעולם הטיפולי מדבר אליי, אבל עוד לא ידעתי באיזו דרך אבחר. 

כשחזרתי לארץ, הלכתי ללמוד טיפול באמצעות בעלי חיים, תחום מדהים אבל הבנתי שזה לא "בדיוק". אחר כך למדתי עיסוי ומאוד אהבתי את המגע, את הקרבה, את האפשרות לעזור אבל הרגשתי שגם זה לא מדויק לי עד הסוף. רציתי לרפא ברמה עמוקה יותר, כזו שעובדת מבפנים החוצה.

ואז, יום אחד, אמא שלי חזרה הביתה עם כמה ספרים. ספרי בישול בעיקר, וביניהם ספר קטן אחד, בשם “מבוא לארומתרפיה – צעד אחר צעד” שעלה לה עשרה שקלים. 

הספר הזה פתח לי עולם. את עולמם של הצמחים.

פתאום הכול התחבר: צמחים, ריח, חומרים פעילים, דיוק. התחלתי לקנות עוד ספרים, עוד שמנים אתריים, צנצנות, בקבוקים, משורות וטפטפות – ממש מיני מעבדה… גרתי אז עם שותפה בתל אביב וחילקתי את המטבח לשניים: חצי לבישול, חצי למעבדה. הרקיחה לא הרגישה לי כמו בישול, יותר כמו אפייה – מינונים, המסה, בן־מארי, סבלנות.

נתתי את מה שהכנתי לאמא שלי, לאחיות ולחברות.

והתגובה חזרה שוב ושוב:

“וואו, זה עובד.”

“זה עזר לי.”

“מה שמת בזה?”

שם, בפשטות, הבנתי:

זה הייעוד.

לא קריירה שתוכננה מראש.

לא טרנד.

אלא דרך חיים שנולדה מהידיים, מהלב, ומהבחירה לעשות משהו שיש בו אמת.

השנים עברו, הדרך התארכה, והידיים לא הפסיקו לעבוד.

היום אני יוצרת קוסמטיקה הרבליסטית מאותו מקום שבו הכול התחיל – הקשבה, דיוק, ואהבה אמיתית לטבע. אני לא רואה עור כבעיה שצריך “לתקן”, אלא כמערכת חיה שזקוקה להבנה, להזנה ולנוכחות.

כל מוצר שאני מפתחת נולד מהשילוב בין ידע קליני בצמחי מרפא, ניסיון של שנים עם עור של נשים, והרצון לעשות טוב. פעם אמר לי מישהו שהשורש של שם המשפחה שלי (עזרן) הוא ע.ז.ר מלשון לעזור. 

עבורי זו לא רק קוסמטיקה, זו הדרך שלי לגעת באנשים.